סיפורה של זלפה

ראיתי מודעה, אמרתי: “זה הזמן!”
קורס חדש נפתח פה בשכונה,
רק אלף שקל? וואו, מבצע מושלם
נרשמתי מיד, בלי לחשוב פעמיים.

בשבוע הראשון
ביום שלישי התרגשתי ביותר,
כיתפתי את התיק, לבשתי סוודר.
הגעתי עד לשער, מתרגשת כמו ילדה,
ואז גיליתי… השיעור היה ביום שני הקודם

לא, לא לא נורא… נחכה לשיעור הבא.

בשבוע השני
השבוע הייתי מוכנה בזמן,
אבל באותו ערב חתונה של עדנה, בת הדודה מתימן.
איך אפשר לא ללכת? זה לא מנומס בכלל,
רקדתי עד אחת, ובבוקר פספסתי ת’שיעור במלואו, חבל!

לא, לא לא נורא… נחכה לשיעור הבא.

בשבוע השלישי
ביום שני היה לי יומולדת לחמות,
והיא קצת נעלבת אם אני לא באה לפחות.
אמרתי: נלמד מחר, אבקש מחברה.
אבל איכשהו זה לא ממש קרה

לא, לא לא נורא… נחכה לשיעור הבא.

בשבוע הרביעי
ביום שני באמת כבר באתי מוכנה,
אבל היה פקק מטורף, ועוד עצירה בתחנה.
האוטובוס ברח, לא הספקתי לעלות,
אמרתי לעצמי לא נורא, זה רק שעה אחת פחות.

לא, לא לא נורא… נחכה לשיעור הבא.

בשבוע בחמישי
תכננתי לבוא, באמת, בכל הלב,
אבל הילד קם בבוקר עם חום ועם אף נוזל.
לא נורא, אמא זה תפקיד במשרה מלאה,
ואפטריסטית? אולי בגלגול הבא.

לא, לא לא נורא… נחכה לשיעור הבא.

בשבוע השישי
הכנתי מטרייה, אבל כשהתחיל לרדת,
זה היה מבול, לא טיפות!
הכביש נהיה נהר, הנעליים ספגו עד הברכיים,
אז חזרתי הביתה קפה ופוך דחוף

לא, לא לא נורא… נחכה לשיעור הבא.

בשבוע השביעי
לא היה ילד חולה ולא חתונה.
האוטובוס בא בזמן לא הייתה שום תאונה
ישבתי מרוגשת עם החליפה
המנהלת נכנסה ואמרה
זלפה היקרה… הקורס נגמר מזמן – אין  תעודה

כן, כן, כן נורא, אין לי שום שיעור הבא.

מהיום אני אדע- רק דיגיטלי- זו העובדה!