ב-1968 נאס”א פנתה לשני חוקרים עם בקשה אחת.
צריך מבחן שיזהה מי מהמהנדסים שלנו באמת חושב מחוץ לקופסה.
המבחן נבנה, עבד מצוין, והמשימה נסגרה.

ואז אחד החוקרים, ג’ורג’ לנד, עשה משהו שאף אחד לא ביקש ממנו.
הוא לקח את אותו מבחן בדיוק, והעביר אותו ל-1,600 ילדים בני חמש.

98 אחוז מהם הגיעו לרמה שהמבחן מגדיר כ”גאון יצירתי”.

הוא לא עצר שם. הוא חזר לאותם ילדים עצמם, כמה שנים אחר כך.
בגיל 10: 30 אחוז.
בגיל 15: 12 אחוז.
ואת אותו מבחן בדיוק העבירו ל-280 אלף מבוגרים.

2 אחוז.

עכשיו שימי לב לנקודה שמשנה כאן הכל.
אלה אותם ילדים בדיוק.
משהו קרה להם בדרך.

תסתכלי רגע על תינוק

הוא לא יודע שכף היא לאוכל, ולכן היא אצלו גם תוף.
הוא לא בודק אם כבר עשו את זה לפניו.
הוא לא מפחד שיצחקו עליו.
והוא שואל “למה” מאתיים פעם ביום, בלי להתנצל אפילו פעם אחת.

זו לא סתם חמידות של גיל שנתיים.
זו ההגדרה המקצועית המדויקת של חשיבה יצירתית.

אז מי כיבה את האור?

המורה שאמרה שהשמיים לא סגולים.
המבחן שלימד אותנו שיש תשובה נכונה אחת, וכל השאר טעות.
הלקוח שאמר “תעשי בדיוק כמו שביקשתי”.
ואנחנו. כי בשלב מסוים הפסקנו להגיד את הרעיון המוזר בקול, והתחלנו לחשוב אותו בשקט.

מה שכן, אף אחד לא לקח לך את זה.
פשוט למדת לא להשתמש בזה.

וזו בשורה טובה מאוד. כי מה שנלמד אפשר ללמוד בחזרה.

רעיון הוא לא מזל

בדיוק בשביל זה הבאתי לחברות סמארטאפ את שושי רוזנטל, חוקרת קריאטיב ומנהלת בית הספר לקריאטיב.
היא לא באה להגיד לך שאת יצירתית ושיהיה בהצלחה. היא באה ללמד מתודיקה. שיטה מסודרת של רעיונאות.

מה זה בכלל רעיון?
איפה הוא נמצא רגע לפני שהוא מגיע?
ואיך לוכדים אותו על חם, במקום לשבת ולחכות שיבוא לבד?

בגיל חמש היית בתוך ה-98 אחוז.
שווה לבדוק כמה מזה עוד נמצא שם.

הנתונים מתוך מחקר היצירתיות של ג’ורג’ לנד, שנערך במקור עבור נאס”א.