פרק א- הכירו נא את פרומצ’ה

היה הייתה אישה בכפר רחוק, ושמה פרומצ’ה.
פרומצ’ה גרה בבית קטן עם חלונות אדומים,
ובחצר שלה עמדו עצי פרי כבדים
תפוחים, אגסים, ושזיפים שנפלו לה
על הראש בכל פעם שיצאה להאכיל את התרנגולות.

פרומצ’ה למדה בעיר את אומנות הגרפיקה.
היא ידעה לצייר אותיות יפות, לחתוך ניירות בקו ישר,
ולצבוע מודעות בצבעי גואש עזים
כאלה שיכלו לגרום אפילו לפרה לעצור באמצע הדרך.

פרק ב- החלומות של פרומצ’ה
היא חזרה לכפר עם קלסר מלא עבודות והייתה בטוחה:
עוד רגע אנשים יעמדו בתור ליד החלונות האדומים שלה.
ורק יתחננו שתשמור להם מקום ביומן,
ואולי גם כדאי שתעלה מחיר.

אבל במקום תור הגיעו בקשות משונות.
דודה ציפורה דפקה ראשונה:
“פרומצ’ה, תציירי שלט לחתונה של הנכדה,
אבל תעשי לי בזול, זה בכל זאת משפחה.”

פרק ג- החייט והסנדלר

למחרת הגיע השכן עם שני תפוחים רקובים:
“בואי נעשה חליפין  את תעשי מודעה לחנות שלי,
ואני נותן לך תפוחים מהעץ. מתוקים במיוחד!”
פרומצ’ה חייכה, אבל ידעה שבשוק אפילו לא יקנו בזה גפרורים.

החייט ביקש מודעה “כדאי לך, זה יפרסם אותך” הוא אמר.
הסנדלר אמר שעדיף לה כבר ללמוד לתפור נעליים –
“זה מביא כסף בטוח.”
ובינתיים פרומצ’ה המשיכה ללטש לוגואים לאנשים ששילמו לה בעוגת דבש.
והיא גילתה שעוגות, מתוקות ככל שיהיו, לא משלמות חשבון מים.

פרק ד- העצה של זקן הכפר

זקן הכפר, שישב ליד הבאר, קרא לה בקול צרוד:
“ילדה טובה, אומנות זה יפה,
אבל אם את לא יודעת להפוך אותה ללחם
תישארי רק עם שזיפים על הראש.”

פרומצ’ה כמעט בכתה.
היא ישבה בלילות לאור הנר,
ציירה, צבעה, ותלתה מודעות על לוח הכפר.
אבל בבוקר ראתה שהרוח קרעה אותן,
ושהעזים מתעניינות בשלטים שלה יותר מהלקוחות.

וכאן את בוחרת את הסוף של האגדה:

בסוף הראשון
פרומצ’ה נשארה עם כישרון עצום,
בלי לקוחות רציניים,
ובלי להבין שגרפיקה זה לא עסק אלא רק כלי.
והבית עם החלונות האדומים
נשאר רקע יפה לסיפור על חלום שלא הפך למציאות.

בסוף השני
פרומצ’ה החליטה אחרת.
היא נסעה שוב לעיר, והפעם למדה לא רק אומנות
אלא גם איך לבנות עסק.
איך לתמחר בלי להתבייש,
איך לשווק בלי להתחנן,
ואיך לגרום ללקוחות לשלם בשמחה.
כשהיא חזרה לכפר
הדלת שלה לא הפסיקה להיפתח ללקוחות.
ואז כולם הבינו:
מודעות יפות יש הרבה,
אבל עסק אמיתי יש רק למי שלמדה איך בונים אותו.